החלטה בתיק מ"ת 13405-10-11 - פסקדין

מונחת בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.

כנגד הנאשם עמאד אבו חמד (להלן: " המשיב"), הוגש כתב אישום המייחס לו, עבירה של הצתה, לפי סעיף 448 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " החוק"); עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק.

בכתב האישום נטען כי עובר ליום 23.9.11, החליטו המשיב ואדם נוסף (להלן: " האחר") לשרוף את רכבו של ענאן עבוד (להלן: " המתלונן") תושב דליית אל כרמל. ביום 23.9.11, על מנת לממש את כוונתם, הגיעו המשיב והאחר ברכבו של המשיב מסוג אופל קורסה (להלן: " הרכב"), בסמוך לביתו של המתלונן. האחר ירד מרכב המשיב, כשבידו בקבוק המכיל חומר דליק, ניגש אל רכבו של המתלונן מסוג סיאט איביזה, ושילח בו אש. בעקבות ההצתה, נשרף רכבו של המתלונן כליל והוגדר כ"אובדן כללי". בהמשך לכך, שהה המשיב במחיצתו של המתלונן בסמוך לבית המתלונן. למקום הגיעו אנשי משטרה ועצרו את המשיב בחשד להצתת רכבו של המתלונן, אז איים המשיב על המתלונן באמירו "אם אני עצור בגללך ובגלל הרכב שלך- חבל לך על הזמן".

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

המבקשת, הפנתה לראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב, מהן: הודאת המשיב בה הוא מפרט כיצד הסיע המצית למקום האירוע, ומילטו לאחר האירוע אל ביתו, וכן מאשר כי ראה המצית מצויד בבקבוק. התנהגות המשיב לאחר מעצרו, מהן סירובו של המשיב לתת לשוטרים את מפתחות הרכב שלו ואת הפלאפון שלו, וכן איומו של המשיב על המתלונן, המלמדים על מעורבותו של המשיב באירוע. כך גם לגישת המבקשת, קמה עילת מעצר מסוג מסוכנות, הן לנוכח הצתת רכבו של המתלונן, והן לנוכח האיום של המשיב על המתלונן, דבר הממחיש המסוכנות העולה מהמשיב כלפי המתלונן. כך גם כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, כך לאחר ביצוע המעשים הגיע המשיב למקום האירוע ומסר למתלונן כי הוא ראה חשודים ששהו בסמוך למקום האירוע, וזאת על מנת להטיל החשד על אחרים, מכאן כי לגישת המבקשת גילה המשיב נכונות להביא לשיבוש הליכי משפט, ובהתאם כי קמה עילת מעצר מעין זו.  לנוכח האמור, ביקשה המבקשת להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

מעבר לכך, הבהירה המבקשת, כי כנגד אותו אחר, לא התגבשה כמות מספקת של ראיות לכאורה, זאת מלבד הודעת המשיב המסבכת אות אותו אחר, אם כי להודעה זו לא נמצאו חיזוקים אחרים בחומר הראיות, כמו כן כי המשיב כבר גילה נכונותו להפליל אחרים בביצוע מעשה ההצתה, מכאן שבסך הכולל של הראיות לכאורה, לא התגבשה כמות מספקת של ראיות לכאורה כנגד האחר, משכך גם לא הוגש כתב אישום נגדו.

בא כוח המשיב, הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירת ההצתה, אם כי הבהיר כי המדובר אך בראיות נסיבתיות. ככל שהדברים עניינם בעבירת האיומים, נטען כי אין כל ראיה שיכולה להוות בסיס להרשעת המשיב, עת שעניין האיומים עלה לראשונה בהודעת המתלונן שנגבתה כחצי יום לאחר האירוע [מסומן ג'], בה נטען כי האיום הושמע בפני שני שוטרים. עם זאת אף אחד מהשוטרים לא תיעד את אירוע האיומים במסמך כלשהו, בעוד ששוטר אחד מסר במסגרת הודעתו כי אחד ממשפחת המתלונן הסב תשומת לבו כי המשיב מאיים, אם כי השוטר לא הבין את השפה. כמו כן כי אף אחד ממשפחת המתלונן לא מסר בהודעתו דבר ביחס לאיומים. מעבר לאמור, בא כוח המשיב התנגד לקיומה של עילת מעצר שעניינה שיבוש הליכי משפט, כך הובהר כי לאחר שנטען שהמשיב ניסה לשבש הליכי חקירה בטרם מעצרו, הרי שהוא שיתף פעולה באופן מלא במסגרת חקירתו המשטרתית, אף הוביל החוקרים למקום שבו נותרו מוצגים, מכאן כי אין מקום לבסס ההשערה בדבר החשש משיבוש הליכי משפט. ככל שעילת המעצר מתייחסת למסוכנות, הסכים בא כוח המשיב כי עבירת ההצתה מקימה עילת מעצר מסוג מסוכנות, עם זאת נטען כי המשיב עצמו לא הצית את הרכב, אלא אדם אחר. על כך, יש להוסיף כי המשיב הינו אדם צעיר, בן 20, נורמטיבי, וללא כל עבר פלילי. על כן, ביקש בא כוח המשיב, להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר.

דיון ומסקנות

לאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי אני קובע כי אכן ישנן ראיות לכאורה בתיק, שיש בהן להצביע על אשמתו של המשיב, כמיוחס לו בכתב האישום.

המשיב, מסר במסגרת הודעתו המשטרתית על מעורבותו באירוע ההצתה. כך המשיב מסר, כי הוא הלך ואסף בחור אחר, ונסעו לביתו של המתלונן. אותו אחר ירד מהרכב, ניגש לרכב של המתלונן ושילח בה אש. בהמשך חזר אותו אחר לרכב, והמשיב הסיעו לביתו [ראו הודעות המשיב מיום 23.9 ומיום 25.9]. כך גם מצלמת אבטחה הממוקמת בבית המתלונן, מתעדת רכבו של המשיב עובר באיטיות ליד ביתו של המתלונן, ובהמשך מגיע למקום אדם רגלית, ושורף הרכב. מכאן כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת מעורבותו של המשיב במעשה ההצתה, וכן קמה תשתית ראייתית נסיבתית לפיה המשיב לקח חלק פנימי בביצוע עבירת ההצתה.

יוער, כי המשיב מסר באופן ברור את פרטיו של האחר. עם זאת - ללא קביעת מסמרות בעניין זה - לא נמצא חיזוק ממשי לתמיכה בהודעת המשיב המפלילה את אותו אחר, על כך יש להוסיף כי המשיב ניסה להסיט תשומת לב המתלונן לעבר אחרים וזאת על מנת להרחיק האשמה ממנו, מכאן כי הדבר פוגם במהימנותו, בהתאם לכך כי לא התגבשו עד לשלב זה, כמות מספקת של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לאותו אחר.

מעבר לכך, יש לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת עבירת האיומים המיוחסת למשיב. כך המתלונן מסר שהמשיב איים עליו בעת מעצרו, באומרו: "אם אני עצור בגללך ובגלל הרכב שלך, חבל לך על הזמן" [הודעת המתלונן מסומן ג], הכלל הוא כי להוכחת האשמה בהליך הפלילי, די בגרסת המתלונן אם תעמוד במבחן החקירה הנגדית, ותשמור על ניצני האמת העולים ממנה, כדי להביא להרשעת המשיב, ובהתאם כי המדובר בראיה לכאורה מספקת. חיזוק לדברי המתלונן ניתן למצוא בהודעת השוטר חמו [מסומן לו], אשר אישר כי הוא שמע המשיב פונה למתלונן בטון מאיים, אם כי הוא לא הבין מה הוא אמר בהתחשב בהבדלי שפה [ראו בנוסף הודעת השוטר רמי מסומן לה]

אסתפק בסקירה זו של הראיות, בהתחשב בטיב הראיות הנדרשות בשלב זה של ההליך הפלילי, הרי שבשלב זה, אין להעמיק בחקר האמת ובירור שאלת חפותו או אשמתו של המשיב על-פי חומר הראיות הלכאוריות שיש בתיק, ואין לבחון את מהימנותן של העדויות והראיות. זוהי מלאכתה של הערכאה השיפוטית שבפניה עתיד המשיב ליתן את הדין. בית המשפט, בשלב זה, עסוק בבחינת הפוטנציאל הראייתי שיצא אל הפועל בעתיד, בסיומו של הליך משפטי, ודי לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למשיב, שאינן חסרות ערך על פניהן. השוו לדוגמא:

בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08);

בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08);

בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' אסף לוזון ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 6.12.07);

בש"פ 9585/07 אסעד שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 28.11.07).

עילת מעצר

הצדדים אינם חולקים על קיומה של עילת מעצר מסוג מסוכנות, בעניינו של המשיב. עבירת ההצתה הינה עבירה שתוצאתה אינה נחזית מראש, שהרי המצית שולט ביצירת מעשה ההצתה אך לא בתוצאת מעשהו, כך נאמר: "ראשיתה מצער- גפרור- ואחריתה מי יישורנו" [ע"פ 7925/06 אבו עראר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.4.07)]. תוצאת הצתה הפוטנציאליות הינם פגיעהבחיי אדם, בשלום הציבור וברכושו , וכן גרימת מפגע סביבתי. מכאן המסוכנות הגבוהה הנובעת ממעשה עבירה זה, ואשר לא אחת עמדו בתי המשפט על חומרתו . כך, נקבע :